רובכם שמעתם בוודאי את השם ישראל (סשה) דמידוב, שחקן תיאטרון "גשר" ששיחק בהצגות רבות, בהן: "מולייר", "האידיוט", "אדם בן-כלב", "כפר" ועוד, אך מה שכנראה אינכם יודעים הוא שדמידוב לומד כבר 15 שנים קבלה. נפגשתי איתו לריאיון אישי קצר כדי שאוכל להביא בפניכם את סיפורו האישי המרתק של הילד שגדל במוסקבה, הפך להיות שחקן נחשב בארץ, ולבסוף מצא את התשובות שחיפש דווקא בחכמת הקבלה.
ישראל, האם היית מגדיר את הבית שבו גדלת, בית הוריך, כבית רוחני?
"הוריי אהבו מאוד תרבות ואמנות, ובימים ההם זה נחשב בעיניי לרוחניות. הייתי גאה בכך שביתי הוא 'בית רוחני' . היום אני מבין שזו לא רוחניות. רוחניות היא משהו אחר לגמרי".
איזו ילדות הייתה לך?
"ילדות רגילה, כמו של כולם. למרות שבפנים הרגשתי קצת שונה. כבר בילדותי חשתי שמחוץ לעולם הזה קיים עולם אחר, עולם נסתר שאותו לא ניתן לראות. שאלות כמו 'בשביל מה נולדתי?' ו'לשם מה אני חי?' הטרידו אותי כבר במהלך הילדות. תמיד ניקר בתוכי משהו והייתה לי תחושה פנימית שמשהו מוביל אותי, אבל לא ידעתי מה".
שמעתי שעסקת הרבה במוזיקה, ניגנת בלהקת רוק.
"אהבתי מוזיקה יפה. אהבתי את ה"ביטלס", ה'רולינג סטונס', 'לד זפלין' וכתבתי שירים. הקמתי להקת רוק והיינו מנגנים במקלט ישן מתחת לבית. חלמנו כמו ילדים להיות כוכבים גדולים, להופיע באולמות גדולים. לאחר-מכן חיפשתי אחר תשובות גם באמנות. חשבתי שבאמנות יש משהו פנימי, הרבה עיסוק בעצמך, פסיכולוגיה".
לאחר שסיים לימודי הנדסת בניין באוניברסיטה במוסקבה הבין סשה ש"זה לא בשבילו" וכך נפתח פרק חדש בחייו: התיאטרון.
איך הרגשת כשהתחלת ללמוד משחק?
"בגיל 28 התקבלתי לתיאטרון. אני זוכר שחשתי אז שנפתח בפניי עולם חדש, קסום, אנשים חדשים, חוויות חדשות. זה היה משהו שמעולם לא חוויתי. אהבתי להופיע, אהבתי לעמוד על הבמה מול הקהל, אהבתי את התחושה המיוחדת הזאת".
לאחר לימודי המשחק ניבאו לו כולם עתיד מזהיר בתיאטרון. סשה התחתן, בנו הראשון דני נולד, והעתיד היה ורוד .
"אך לפתע, בבוקר אחד", הוא מתחיל לספר בדרמטיות, "התעוררתי בתחושה מוזרה שאני לא רוצה ללכת לתיאטרון. היה לי רע עד אימה, כל מה שאהבתי לעשות קיבל פתאום טעם של עפר, תחושה של חוסר משמעות. הייתי אובד עצות".
מה גרם לך לצאת מהתחושה הזאת?
"נודע לי שהבמאי הקבוע שלי, יבגני אריה, עומד לעלות לישראל ולהקים שם תיאטרון. הלכתי אליו וביקשתי שיצרף גם אותי, והוא אמר לי בפשטות, 'בוא ניסע'.
"בעבר כלל לא חשבתי על ישראל, אבל ברגע ששמעתי את המילה 'ישראל', הכול רעד בתוכי. רעיון הקמת התיאטרון משך אותי, אולם בנוסף הרגשתי שיש משהו נוסף. עלתה בי תחושה פנימית חזקה שזה מקומי".
איך הגעת לקבלה?
"הגעתי לארץ ב-1991, בדיוק בזמן מלחמת המפרץ. באחד הערבים שוב נשמעה אזעקה. רצנו לחדר האטום, וכמו כולם, חיכינו. התחלתי לדפדף בעיתון ישן שהיה פרוס על הרצפה כדי להפיג את השעמום. לפתע נתקלתי במאמר שסיפר על ספר הקבלה החדש של הרב לייטמן. משהו בתוכי התעורר. מיד כשסיימתי לקרוא את הספר התקשרתי לרב לייטמן ובפי שאלות. הוא הזמין אותי לבוא אליו".
מה הרגשת כשפגשת את הרב לייטמן?
"כשדיברנו הרגשתי כאילו נולדתי שם. שאלתי אותו בצורה ישירה, אם הוא מוכן שאהיה התלמיד שלו. הוא לקח פיסת נייר ועט שהיה לפניו ורשם 'דמידוב' . מאותו רגע ידעתי שמצאתי את המורה שלי".
אם כך, מה זו קבלה?
"קבלה היא מדע אוניברסאלי שכולל בתוכו את כל המציאות. הקבלה מאפשרת לנו להתפתח, ליצור קשר עם השורש הרוחני שלנו. אין זה משנה מי אתה ובמה אתה עוסק, כל אחד יכול לרכוש טבע אחר ולהתחבר לשלם, לבריאה כולה".
בבוקר אתה בחזרות, בערב בהצגות, ובלילות אתה לומד קבלה. מתי יש לך זמן לעצמך, למשפחה, מתי אתה ישן?
"הזמן האמיתי עבורי הוא מוקדם בבוקר, כשאני לומד. שם אני מוצא עולם מרתק, פנימי. משלוש עד שש בבוקר הוא הזמן החשוב ביותר עבורי".
אתה מגדיר את עצמך כאדם דתי?
"לפעמים אני חובש כיפה, ולפעמים לא. יש סטיגמות רבות על אנשים חובשי כיפה. לדעתי, החשוב הוא לא מה אתה 'שם על הראש' אלא מה שקורה בתוכך. לשאלתך, אני מגדיר את עצמי כבן אדם שמחפש משמעות בחיים".
איך הקבלה משפיעה עלייך בחיי היומיום?
"זה הדם והחמצן שלי. אני מרגיש דברים שאף פעם לא הרגשתי. אני יודע שהכול בא אליי ממקום אחד. אדם שעולה 'ממטה למעלה' מרגיש וחווה את הכול – עומק, גיהינום, אושר, אהבה".
אם היית צריך לבחור בין קבלה לתיאטרון, מה היית עושה?
"פעם, שנתיים בערך לאחר שהתחלתי ללמוד קבלה, החלטתי לעזוב את התיאטרון. לא יכולתי לשאת את הפער בין חיי הרוחניים לבין המקצוע שלי. ניגשתי למורה שלי וסיפרתי לו על החלטתי. חשבתי שישמח שאני מוכן לעזוב את 'הגשמיות' ולהקדיש את כולי 'לרוחניות', אבל הוא לא שמח כלל. הוא הסביר לי, שכל אדם, גם מקובל גדול, חייב להיות קשור לעולם הזה: לעבוד, להתחתן, לגדל ילדים, לשרת בצבא. אסור לאדם להתנתק מהמציאות שהכוח העליון שלח לו".
איזה תפקיד שעוד לא עשית אתה חולם לגלם בעתיד?
"הייתי רוצה מאוד לשחק את האר"י הקדוש (הרב יצחק לוריא). הוא היה איש צעיר, חזק וכריזמטי מאוד, ובעל אישיות מרתקת".
כשאני שואל את סשה איפה הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, הוא עוצר לרגע וחושב. פתאום מתפשט על שפתיו חיוך גדול והוא עונה: "מקים תאטרון קבלי. שם אוכל לעבוד עם תכנים עמוקים, בעלי משמעות. יהיה שם נס רוחני וכולם ירגישו אותו".
